לפני שנה טיילתי ביפן עם בעלי ונקרה בדרכנו באחד מהרחובות הצדדיים והציוריים בית קפה שבו המארחים הם חתולים. חתולים על הספות, על השולחן, על הבר, בשירותים. חוץ מאשר בצלחת עצמה (השם ישמור) הפרוותיים היו בכל מקום. הבילוי באותו הערב העניק משמעות חדשה ומרעננת לבתי קפה. בארץ אין מצב שעסק כזה ייוותר פתוח לאורך זמן תחת עינו הצופייה של משרד הבריאות, בעוד שמקומות בעלי מוניטין מפוקפק של "חתוליה" תמיד היו ותמיד יהיו, אבל נו טוב, שיהיה.
אז, לפני שנה, לא תיארתי לעצמי שהכניסה למשרד שאני עובדת בו, בחברה ביטחונית ודיי רצינית, יש לציין, תראה דומה להפליא לבית הקפה ההוא. לא נראה לי שאפילו ראש המחלקה שלנו, שונא חתולים ידוע בעמו, שיער זאת בנפשו. ובכל זאת, הלא יאומן והלא הגיוני בעליל קרה, והיום אחרי המספר המקוצר של המשלוחים מהקפיטריה מככב ברשימת הטלפונים החשובים של רוב העובדים במשרד המספר של חנות החיות המועדפת עלינו באינטרנט.
הכול התחיל כששולה יצאה בנונשלנטיות מהמעלית ועשתה את צעדיה הראשונים והסקרנים במחלקה. המעלית עצרה בקומה שלנו, הדלת נפתחה ואז היא פשוטה יצאה. אף אחד לא הבין איך היא הצליחה במקומות שבהם הרבה מאוד מרגלים תעשייתיים וביטחוניים כשלו גם לאחר הכשרה חשאית ארוכה. ובאמת, אם הייתם רואים כמה דלתות ושערים צריך לעבור עד שמגיעים אלינו, גם אתם הייתם מסתובבים במשך חצי יממה עם גבות מורמות.
המעשה הנבון היה לסלק אותה, אבל אף אחד לא עשה את זה. היו כאלה שהיה להם משהו חשוב יותר לעשות באותו רגע, והיו כאלה שלא היה להם, שזה הרוב, אבל הם ידעו שכולם יידעו את זה ברגע שהם יתפנו להראות לחתולה את כל הדרך הארוכה בחזרה לכניסה לבניין. היא נראתה לנו קצת שמנה, ואף אחד מאתנו, אז עוד חסרי כל הבנה בחתולים, לא עלה על זה שהיא בכלל בהיריון.
כך קרה ששולה נשארה לנמנם במשרד למשך תקופה, מחלקת את זמנה בין מתחת לספה בסלון לבין מתחת לספה במרפסת. לפעמים הייתה יוצאת לנשנש את השאריות שלנו מהקפיטריה. אף אחד לא הרגיש אותה יותר מדיי ואפילו הבוס שלנו, שממש שונא חתולים וטוען שהוא יכול להריח חתול מהקצה השני של אבן גבירול ולהתחיל להתעטש, לא שם לב בכלל שיש חתולה במשרד.
ואז זה קרה. בוקר אחד, אחרי פגרת חג בת שבוע, חזרנו למשרד וקיבלו את פנינו 6 גרסאות מוקטנות ומייללות של שולה. הם היו על הספות, על השטיחים, במטבחון, בפחים, בכל מקום! עכשיו היה ברור לנו שכולנו מפוטרים, כך שבאמת אין טעם לעבוד ברצינות ואפשר סוף סוף להתפנות למשחק עם הגורים הקטנים, להאכלה שלהם ולמציאת שמות.
למרבה הפלא, כשהבוס הגיע התגובה שלו הייתה מופתעת, כועסת, סוערת, אבל הוא בכל זאת לא פיטר אותנו, ואפילו נתן לנו שבוע למצוא לחתולים הקטנים בית תוך סינון איומים שאם בשבוע הזה משהו יישרט, ייהרס או יידפק במשרד, כולנו נראה קיזוז ישיר במשכורת. מאז השבוע ההוא חלפו חודשיים והחתולים נכנסו באופן רשמי למצבת כוח האדם של המחלקה.
כל העובדים קונים להם צעצועים, ממתקים ואוכל, ומגלים חלק פעיל בגידול שלהם. החתולים מצדם מסתובבים במהלך היום בין החדרים, מתיישבים על השולחנות, משתתפים בישיבות ולפעמים גם הולכים ליד המקרן ומטילים ברגע הכי דרמטי צל חתולי גדול על המסך.
יש חנות חיות באינטרנט שממנה אנחנו מזמינים אחת לשבועיים ציוד ומזון, אחרי שאוספים בין העובדים סכום כסף, ויש לנו גם תורנויות מסודרות לניקוי ארגזי החול ולשעות ההאכלה. כל המשרד נרתם לטובת העניין, ואפילו הבוס שלנו מפתיע את החתולים מדי פעם עם צעצוע חדש. הוא אומר שהוא עדיין לא אוהב חתולים, אבל שספציפית החבר'ה האלה, הם דווקא דיי בסדר. היום כשאני יודעת שאני כבר לא צריכה לנסוע עד ליפן כדי לשתות את הקפה שלי בחברת חתולים, אני משוכנעת שיש לי את העבודה הכי טובה בעולם!
