כדורים
0

הפרעת דחק פוסט טראומטית

מאת: דפנה שם טוב

“למה לא עשית כלום?"
"למה לא התנגדת?"
"למה לא התלוננת..?"

תגובות מסוג זה (כמעט תמיד מאנשים שלא חוו על בשרם משהו דומה) אינן נדירות, כאשר אדם כבר מעז לספר על מאורע קשה שחווה. כשנמצאים מחוץ לסיטואציה, אכן קשה להבין לפעמים וקל לשפוט ולתהות מדוע לא פעל הקרבן כך או אחרת. אנשים רבים לא מודעים לכך שבתגובות ביקורתיות כגון אלה, הם עלולים להחיות מחדש את אותם רגעים קשים.

מדובר כמובן על מושג שככל הנראה נתקלתם בו כולכם בעבר – הפרעת דחק פוסט טראומטית (Post-Traumatic Stress Disorder), או פשוט פוסט טראומה כמתקרא בפי העם. ישנן שלוש ראקציות טבעיות שאדם פועל בהן בעת מצוקה קשה, פיזית או נפשית: לחימה, בריחה או קפיאה. באנגלית הביטוי נקרא שלושת ה'אפים' – Fight, Flight, Freeze. למעשה, אנחנו או יותר נכון גופנו, בוחר באחת משלוש התגובות האלה כאשר אנחנו חווים חוויה מטלטלת, קשה ופוגענית כגון תקיפה/ התעללות פיזית או נפשית קשה, תאונה מכל סוג ופציעות קשות, אונס, אובדן ושכול, אסונות טבע, הזנחה מצד הורה או מבוגר אחראי ועוד שלל פגיעות הנחשבות "משמעותיות" או מעצבות. אם גופנו לא הגיב בלחימה או בריחה, הרי שחווינו טראומה, מה שהוביל לתגובת קיפאון.

בהמשך לשאלות שאיתן נפתח הטקסט ובתשובה לכל השואלים אותן, אדם החווה קיפאון בזמן טראומה, אכן לא מסוגל להגיב, לא כל שכן להתנגד, להלחם ואפילו לזעוק לעזרה. לעתים, הטראומה אף מודחקת ברמה כזו שהאדם אינו זוכר אותה או מודע אליה כלל, לרוב זה קורה כשהטראומה מתרחשת בגיל צעיר. לעתים, להתלונן, כמו שקרבנות אונס רבות חוזרות ואומרות, מרגיש כמו "אונס שני". לא רק כי הטראומה מציפה שוב וחיה בהן מחדש, אלא משום ששאלות מסוג "למה לא התנגדת" או "למה לא התלוננת", או כל מני הטלות ספק, חקירות והעברות ביקורת מצד אנשים שלא חוו זאת על גופם – מעצימות את הטראומה עשרות מונים.

לצערנו, גם אם ממש נרצה לבחור בתגובה היעילה והמגוננת יותר של בריחה או לחימה, הבחירה בקיפאון מתקיימת במערכת העצבים האוטונומית שלנו – משמע, אין לנו שליטה מודעת על הבחירה. גופנו בוחר תגובה באופן עצמאי, אינסטנקטיבי אפילו, המתרחש לרוב תוך שניות ספורות, מבלי שתהיה לנו שהות להרהר בכך. וכאשר אנחנו נכנסים לאותו מצב של קיפאון ולא מסוגלים להגיב לסיטואציה הקשה ולהביע את התנגדותנו או מורת רוחנו או פחדינו, אנחנו בעצם לוקים בטראומה.

לפוסט טראומה, או בפשטות – התקופה שלאחר הטראומה, ישנם סימפטומים שאפשר לזהות. הסימפטומים משתנים מאדם לאדם בהתאם למבנה אישיותו, אופיו ומצבו הנפשי הנתון, אך גם בהתאם לגילו. פוסט טראומה מייצרת סימפטומים שונים בילדים למשל, בהשוואה למבוגרים שלרוב עלולים לחוות ירידה דרסטית בתפקוד הכללי היומיומי, חוסר תאבון או תאבון מוגבר, דיכאון, סטרס וחרדות, פלאשבקים, הפרעות שינה, התקפי זעם, עצבנות, איבוד עניין, חשק וריכוז בקלות ועוד. אצל ילדים לעומת זאת, תבוא הפוסט-טראומה בצורה מופנמת יותר, באמצעות צורות התנהגות שונות. הם יבטאו עצמם באופן לא מודע דרך ציור למשל, או יחוו רגרסיה מסוימת וישובו להרטיב את המיטה, למצוץ אצבע, יכנסו בקלות לחרדות ופאניקה, יפחדו מהחושך, יפתחו תלות גדולה יותר בהורים וכדומה.

כיום ישנן מספר שיטות טיפול מוכחות בפוסט טראומה, המאפשרות לרוב הסובלים ממנה לחזור לתפקד ואף להחלים. הטיפולים כמובן צריכים להיות מותאמים אישית עבור המטופל, גילו והטראומה שחווה, אבל על פי המודל הרב ממדי להתמודדות – Basic PH בפיתוחם של מולי להד ועפרה אילון, בכל אדם באשר הוא טמונה היכולת להתמודד גם עם הגרוע מכל. בכל אחד מאתנו מצויים 7 ערוצי התמודדות עיקריים המסייעים לנו להחלים ממצבים של דחק, מתח, חרדה ואי וודאות: גוף, שכל, חברה, משפחה, מערכת אמונות, דמיון ורגש. טיפול רב ממדי מאפשר לנצל נכונה את שבעת הערוצים הללו ודרכם לרכוש כלים יעילים להתמודדות עם חוויות קשות.

דפנה שם טוב – פוסט טראומה אצל ילדים שעברו התעללות נפשית

dusky

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *